להיות מכורים לדרמה

אם להודות, אנחנו, אנשי הקשב, קצת מכורים לדרמה.

זו הסיבה שמתבגרים מתקינים את מערכת ההתראות בכל הארץ,

זו הסיבה שאנחנו מחכים לרגע האחרון כדי לכתוב את העבודה, להגיש את המשימה, לשטוף את הכלים....

כנראה שזה לא סתם

זה לא רק הנוירוטרנסמיטר שמאחר להגיע. ומגיע רק כשממש דחוף... 

זה מעבר לזה- הדרמה, שהיא סוג של רעש חיצוני, מתכתבת עם הרעש הפנימי שחלקינו חווים, כל הזמן...

ואולי אנחנו לא יודעים בכלל שזו החוויה שלנו

כי חוויה היא דבר סובייקטיבי.

איך אני יודעת שהחווית חיים שלי שונה משל אדם אחר?

שונה מזה של רוב האנשים אולי?

לאנשי הקשב יש רעש פנימי

כמו רכבת דוהרת של- מחשבות, רגשות, דאגות, טרדות

וכשיש שקט בחוץ, הרעש הפנימי חוגג

אז בתקופת המלחמה, מוזר להגיד ואולי לא הרבה יודו בכך,

כשנשמעה אזעקה- היה נורא ברור מה צריך לעשות. להיכנס לממד ל 10 דקות.

הייתה וודאות. וזה לכשלעצמו מאפשר הקלה.

זו פאוזה מתחושת הריק הגדול 

זו החוויה של אנשי הקשב הרבה פעמים 

הם צריכים לנווט בים המשימות, כאשר גלים של רגשות מערפלים אותם ומסיתים אותם מהדרך-

מחשבות על "למה שתצליח", "למה שעכשיו זה יראה אחרת" גם כן נותנות את החיזוק שלהן לכאוס הפנימי אתו הם חיים והקושי לנהל משימות רק מרחיק אותם מהיעד. 

ואז בא רגע של וודאות- אזעקה. הפסקת קפה. גלילה בפייסבוק.

נרשמה הקלה. ולכן הנטייה להתמכר להקלה הזו. כי האלטרנטיבה היא חווית חיים עמוסה ושוחקת. גם אם מהצד זה נראה רגיל לגמרי. עוד בנאדם בעולם. אבל אף אחד, כולל לא הוא עצמו, יודע שהוא אחר.

איך נדע זאת?

נראה שיש קושי לתפקד, להתמיד, להביא תוצאות, להיות עקבי, להשתפר, להתפתח...

תקראו לזה דימוי עצמי שלילי, תקראו לזה עצלנות. 

אני קוראת לזה הפרעת קשב. 

מזהים את עצמכם שם? אולי את הילד שלכם? 

כתבו לי, ונדבר.